סיפור חייו

הסיפור מתחיל מכך שעמי ויפה, הוריו של יפתח רצו "ילד זקונים", שני אחיו הגדולים, יריב ויונת, היו כבר יחסית גדולים ו....רגע לפני שיהיה מאוחר החליטו להביא לעולם עוד ילד.
רצה הגורל הטוב ויפה נכנסה להריון כשבבטנה תאומים. ירדן ויפתח נולדו בלידה קיסרית בבי"ח רוטשילד שבחיפה בתאריך 11.9.84, י"ד באלול תשמ"ד.יפתח נולד 3 דק' אחרי ירדן - אחיו הגדול.... שניהם היו ילדים עם תלתלי זהב בלונדיניים.

הם גדלו והתחנכו בחיפה, אך כבר מגיל "גן" הופרדו וכל אחד הלך למסגרת משלו, דבר שילווה אותם עד בגרותם – אבל תמיד היו ביחד. בבי"ס היסודי "הרצל" למדו כל אחד בכיתה נפרדת. ירדן התחיל ללכת ל "חוגי סיירות" ויפתח לתנועת הצופים – שבט "תדהר". בחטיבת הביניים נפרדו דרכם, יפתח הלך עם חבריו לבי"ס "חוגים", המשיך להיות פעיל בצופים ובכיתה י' הפך למדריך.

יפתח סיים בהצלחה גדולה והיה לתלמיד מופת שכל המורים אהבו אותו ודברו בשבחו על אף שהיה לא פעם שובב.....
אחת מתכונותיו של יפתח הייתה מוטיבציה גדולה להצליח ולהגשים את אשר שאף אליו.
שמחת החיים, יפה נפש ונשמה טהורה הם רק חלק מהתכונות שאפינו אותו, הוא ידע גם להיות רציני וגם שובב, גם בטלן וגם חרוץ , לא "התבכיין" כשהיה קצת קשה ולא הרים ידיים אלא חתר להצלחה והגשמה – דבר שסייע לו בתקופת הצבא.

יפתח התנדב להרבה דברים, עבד לפרנסתו ועם זאת לא הזניח את חבריו, חניכיו בצופים ומשפחתו. הוא ממן לעצמו את לימודי הנהיגה, עבר בשטיפת חדרי מדרגות וכמוכר פלאפל.
היה לו חלום – אחרי הצבא להמשיך לעבוד ולחסוך כסף למימון טיול לדרום אמריקה וללימודים אקדמאיים.

אצל יפתח המשפחה הייתה במקום הראשון – הוא היה מאוד קשור לירדן – אחיו התאום, ליריב המבוגר ממנו ב 16 שנים, ליונת המבוגרת ממנו בעשר שנים. בזמנו הקצוב אך הפנוי אהב להיות עם אחייניותיו התינוקות אלה וליהיא. תמיד דאג להוריו והרים טלפון אי מתי שיכל.

יפתח אהב לקרוא ספרים - מיתולוגיה יוונית, ספרי ביוגרפיות של אישיים מפורסמים ואהב לשמוע ולקרוא סיפורי מורשת והיסטוריה של העם היהודי בייחוד לאחר שהתוודע לכך שסבו וסבתו האהובים שרדו את השואה – את אושוויץ. בתיכון יצא עם בית ספרו למסע בפולין, שם ראה את הזוועות וגמלה בלבו ההחלטה להתנדב לחטיבת הצנחנים; הוא אמר "לעם ישראל הזכות להתקיים במדינה משלו ויש לשמור עליה וזה מה שאעשה".בשעותיו הפנויות יפתח אהב לשחק כדורסל וכדורגל עם החברים, לרדת לים בחיפה, לצאת לבתי קפה ופאבים ולרקוד במועדונים.

יפתח התגייס בחודש מרץ 2003 לחטיבת הצנחנים – עבר טירונות כלוחם, המשיך לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים. בנובמבר 2004 סיים בהצטיינות את קורס הקצינים והגיע לגדוד 101, בדיוק כפי שרצה. קיבל לידיו מחלקה ופיקד עליה בהצלחה מרובה. בסיום המסלול עם חייליו יפתח קיבל את דרגות הסגן, ביקש מרס"ר החטיבה אם ניתן שהוריו יעניקו לו את הדרגות – הרגע היה רגע מרגש מאוד עבור יפה ועמי. עמי: "אני זוכר שענדתי ליפתח את הדרגות ועמדו לי דמעות בעיניים. יפתח שאל את אמו למה אבא בוכה? ויפה ענתה לו שאלה דמעות של אושר גאווה ושמחה". עמי נזכר בסיפור שיפתח התקשר לספר לו: "יפתח שירת בשכם – בהר ברכה, קיבלתי ממנו טלפון והוא סיפר לי שהעביר במחסום אותו אייש איש מבוגר – שלא הייתה לו תעודת מעבר, אבל לאחר שראה כי האיש לא מהווה כל סכנה, העביר אותו" ככה היה יפתח מאוד הומאני, אדם שמכבד את הזולת גם אם נחשב לאויב.

חייליו של יפתח מספרים כי גם כשהראה קשיחות הוא תמיד דיבר אליהם בגובה העיניים, ללא התנשאות, נתן כבוד וגילה התעניינות בהם ובמשפחותיהם, נהג לערוך ביקורי בית – שוחח עם ההורים ורצה להכיר ככה טוב יותר את חייליו. אם היה חסר לאחד מהם משהו – ידע לדאוג ולארגן את שחסר. בתום תקופה זו, הציעו ליפתח להדריך בבה"ד 1 אך הוא העדיף ללכת למסלול המבצעי ולפקד על בני הישיבות (המכונים בייני"שים). החיבור עם המחלקת הביינישים הייתה מאוד מוצלחת וטובה, הקשר והחיבור היו מיידים, על אף המרחק הדתי ביניהם. אביו של יהודה - פקוד של יפתח, הרב יצחק דור ראש ישיבת חורב בירושלים,  מספר: "פגשתי את יפתח בביתי ושוחחנו על משפחתנו, הוא סיפר על משפחתו ואני על משפחתי, ולפתע יפתח מבקש לראות את חדרו של יהודה בני שהיה חייל במחלקתו. עלינו לחדר ויפתח שואל: "מה לובש יהודה?" ואני עונה לו, ואז יפתח שואל: "מה קורא יהודה?". ראיתי כאיש חינוך ותיק שיש לי עסק עם אדם מיוחד, ואני שואל אותו: "האם אתה מחנך או מפקד בצה"ל?", ויפתח עונה לי עם חיוך מקסים וקצת מבוייש: "מי שלא יודע לחנך שלא יהיה מפקד בצה"ל ומי שלא מכיר את חייליו לא יוכל להנהיגם בקרב".

​בסיום מסלול אוגוסט 2005 יפתח כתב לחייליו "כשקיבלתי אתכם ראיתי את היופי הפנימי של כל אחד מכם, כל אחד, כל לוחם בדרכו רצה לבוא ולהצליח בכל משימה שתינתן לו גם אם היא הקטנה שבמשימות. "אני גאה בכם על הדרך שעשיתם את שעשיתם. זה לא מובן לכולם שאדם אשר היה חופשי לפני הצבא ועשה את כל שרצה, התגייס למסגרת כזו נוקשה וכזו דורשת של חוקים ומעשים - על זה אני גאה. "אני גאה במחלקה המגובשת שנוצרה והראתה נכונות תמיד להיות ביחד. "אני גאה במחלקה שרואה את טובת המחלקה ביחד מאשר בנפרד. "אני גאה לראות איך כל אחד מכם התפתח בצורה כזו ואחרת למי שהוא עכשיו... סיימנו את המסלול עם הרבה עוצמה והרבה חוזק מחלקתי, אם פגעתי במישהו שלא במכוון, או אם עשיתי משהו שאינו מוסרי ומציאותי אני מתנצל ומבקש את סליחתכם, אך אל תשכחו: הדבר החשוב ביותר בצבא ובחיים בכלל זה להיות 'אדם', תמיד חינכתי אתכם להיות מוסריים, אדיבים וישרים לכל אדם באשר הוא וכאן הוא סוד ההצלחה שלכם...".

ביולי 2006 כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, הגדוד בו שירת עמד להיכנס לשטח לבנון – הייתה מהומה גדולה. יפתח כינס את מחלקת המסייעת עליה פיקד דיבר איתם על המלחמה על הציונות ועל הקרבה ואמר: "המלחמה תהייה קשה, המראות גם כן, אך אנו צודקים במשימתנו, אנו מגינים על המדינה, הבית והמשפחות.", ואז חייליו מספרים שאמר: "אם עלי למות למען המדינה אני גאה למות לצדכם".

יפתח היה הקצין הראשון מגדוד 101 שנפל בכפר מרון א-ראס ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006). בן עשרים-ואחת ועשרה חודשים היה בנופלו.
יפתח הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה.
הותיר אחריו הורים עמי ויפה, אח - יריב, אחות - יונת ואח תאום - ירדן.