יפתח - לא, אין שקט לנפשי
יפתח, הזמן אינו מיטיב עמי...
עוד דמותך מכה בליבי
עוד שמך מכאיב בדמי...
אגיר דמעותי הצורבות
לא בכדי, עליך אביר חלומי
היחידי !
אין לי חיים ולא נחמות
רחקו ממני כל השמחות ...
התגובות בזמן היומיום
הן רק הצגות מתבקשות
על במה ממוטטת ...
שבורת מרצפות...
על סיפה נעות בריות אבודות...
יפתח מלאכי המתוק, הטהור
יפתח, בחזי נעוץ כדור שחור...
יפתח ,נשיקות לחות על שפתיך
ממך אלי וממני אליך...
את צווארך הגברי נושקת...
לא ! אינני האישה הנוטשת
וכבר לא נערה מתאפקת...
אני האם המשתוקקת,החובקת
שהאש בה מלהטת, מסעירה
ובליבה כאב הבעירה...
השריפה שכילתה את כל העיירה שלה...
במעילך הצבאי אתעטף
כפרפר נואש סביב ראשך ארחף...
אחפש אנבור בכל רחוב ופינה...
בשמך החזק אקרא בעדנה
ובלהט השבועה אתפלל לנשמתך :
י נון שמך
פ רח חיינו
ת נוח בשלום
ח תום בליבנו
לא שוכחת.../ לזכר סגן יפתח הי"ד
בעבר היה צבעו של הלילה כחול...
רבבות כוכבים זהרו ברקיע גדול...
פעם היינו צוחקים במלוא הגרון
וקולנו נישמע כצליל פעמון...
פעם היינו שופעי תקוות סוערות
ואז היו עינינו מן האור מסתמאות...
היינו מהלכים חופשיים בחוצות
והבריות אז נדמו: "יפים ויפות"...
הנוף היה תמיד קסום ,יציב...
וגם אם משהוא בלב הכאיב
דבר לא התמוטט ולא הכזיב...
היום, הלילה הוא שחור,
הכוכבים - גונם אפור...
כיום צחוקנו הוא אנוס
ומתקיים כמעט מתוך נימוס...
גם צליל עינבל הפעמון -
הפך הדו לשיממון....
וברחובות העיר ההומיה
נפשנו לא תחפוץ בחגיגה...
"בוגרים ומנוסים" אנו
חולפים על פני האנשים,
ממהרים לאן? כלל לא יודעים...
פנינו לצפון אך ליבנו בדרום...
לפעמים בלי קול מהרהרים:
הזאת המציאות ?
או שמא רק חלום...?
חפצים להתעורר בזמן אחר
לעצור את הזמן ההוא
שטס כל כך מהר...
לשוב אל ביתנו אשר על ההר
לפתוח שולחן ולחזות בך שר,
מאושר ונינוח בערב של חג
מתקרב אל הוריך ונופל
על צוואר...נושק לחיינו
המבהיקות משמחה
ומאמץ אל חיקך במיוחד את אימך...
את אביך שואל בחיבה: מה שלומך?
ומבקש ממנו עצה חכמה וטובה...
אחר כך כולנו מתכנסים חבוקים
על הספה הגדולה שכולה תיפורים
ובתוכה אנו "שוקעים", מאהבה
שיכורים...
כן, אני עכשיו נאנח, היו זמנים
ילדי, בן הזקונים, יפתח...
ידענו איתך רק נחת ושלווה
והייתה משמעות למילה: אהבה...
על-כן אנו אותך לנצח אוהבים !
ועל-כן ימינו כה הולכים ובוכים,
בשיירת כאבים שאינם נרפאים...
שלך ההורים אשר אליך משתוקקים
בכמיהה עזה שאין עוד כמותה !
בצוק העיתים
עוד מעט ירד המטר
כך אבי הטוב לי אמר...
טובים מי הגשם ללב הנשבר...
יפה החמה לאחר שוך הסערה...
כך כתבה המשוררת בספרה...
דומות קרני-שמש למילות נחמה..
הרעמים החזקים מפחידים ....
כך שחו לאם הילדים הפעוטים...
מרעימים בגבולות תותחי החיילים..
השתילים צומחים ועולים בגן
כך אמר בשמחה הגנן...
בנינו הם פרחים, מעשה ידי אומן...
היזהרו נהגים, הכבישים חלקים...
כך התריע השדרן באחד הערוצים...
אגלי דמעותינו שורפות את הפנים...
בחורף הקרב לא נשמח כבר יחדיו,
לא נצא לגינה שאהבת כל-כך...
לא נשתאה למראה נרקיס מבושם
לא נשמע את קולך הדובר מאי-שם...
בחורף הבא עלינו לתוגה
נרפד בקטיפה אדומה כהה
את זיכרון היותך בבית המשפחה
את התשוקה הבוערת בקרבנו
אלינו להצמידך, לנשק עד כאב
כל איבר בגופך...להאמין
כי עודך...כי עימנו אתה
בכל הוויתך...
המושל מעתה בכל ישותנו השכולה :
י פ ת ח
עוד מעט יבוא מטר
תמה עוד מלחמה גדולה,
משפחתנו הצנועה נותרה באבלה,
גדול החסך, כי נפל המסך על האושר
שעוד צפוי היה לקרות...
מתבוננים אב ואם בתמונה,
משתוקקים לנשק דיוקנה,
אך לשווא יכלו בתשוקתם...
כעת הכל נדם..
הכל קפוא ומונצח
הכל מונח על המדף...
יושבים ומדברים עם שכנים ומכרים,
אך הלב נחמץ והומה מבפנים...
מבקשים כאילו "להעמיד פנים"
ש"הכל כשורה" "אנחנו שוב בעיניינים.."
אך הכל כבר לא יהיה מה שהיה
ודבר לא ישוב כסידרו להויה...
בנפש דבר-מה ניטמע:
זהו אפקט ההחסרה המרה
וההחמצה הגדולה...
שבנו הביתה מן האזכרה ...
היתכן ששם עזבנו אותך ???..!
יקר שלנו, מתוק , מלא תום,
נוחה בננו יפתח על משכבך בשלום...
פרידה (נכתב ביום האזכרה וגילוי המצבה)
שירים
לא, לא נשמע עוד את הקול המתוק
המודיע לנו בטלפון: ..."בסוף השבוע אולי אקפוץ.."
לא נראה עוד את הדלת נפתח באחת
ובפתח אתה במלוא- הדרך:
מדי הצבא כל כך הולמים אותך !
אתה בן-מלך וקצין וזוהי תמציתך..
ואתה אוהב אותנו מעל המידה..
ולפעמים גם לא ידענו עד כמה...
הרגש הזה שפיעם בך
נבע מהאהבה שהענקנו לך,
וההיזון היה הדדי ובספק לא מוטל
ולכן הכאב הוא כה בלתי-נסבל:
כלום לא מנחם, דבר לא מחמם
את הלב השבור שאין לו מתקן....
בדיוקן העצמי שלך – בתמונה
אתה מביט לנו אל תוך הנשמה
ואתה רציני (וקצת חייכני)
ומקסים בתבונתך...
כמה זה נורא לאבד אותך!!!...
ליבנו כבר נשבר בפעם המאה...
לאן שלא ניפנה ניכאב אותך !...
כולם אומרים; לא היה ולא יהיה
כמו יפתח... ואנו יודעים;
הם צודקים כל כך !
נסיך שלנו חינני ומושלם
אתה בשבילנו – כל העולם !!!...
לך הנישוקים, לך החיבוקים...
יפתח, אנחנו אותך כל-כך אוהבים !!!!
שלך ההורים החזקים, אך שבורים...
אחרי חודש
יפתח, איך זעקת כאב
את ליבנו תפלח
ברגע בו נגע בך שרף
ונשמתך הענוגה אליו אסף....
שכול אבוד הלב
שחוח ודמום...
שואף הגוף לחיות
אך העיניים מוסיפות לבהות...
מתגלגלות דמעות...
נוטפות על עצמות גלויות...
חשמל מכה במצח הדווי,
אויר כבד
עצבות רווי...
הפסד, הפסד...
הספד, הספד...
מילים ריקות בפה שבוי...
ילדי ובני הטוב , יפתח !
כבה האור, את הילתו נפח...
נדם שירי, לא יתלקח...
גווע כל עולמי ... איתך יפתח....
אהובנו יפתח
כך יום ועוד יממה
הנפש מתענה...
ובלילות ללא שינה
שוב מתבהרת התמונה :
אתה ניצב מעל ראשי
ידך לוטפת את כתפי,
נער ובחור אהוב ונאהב
עיני מלאך ולב זהב
גאוות הורים ומחנכים
מופת לחיילים והמפקדים...
עד מה נאה דמותך יפתח
עד מה זקוף גופך הזך...
מושיט זרועי לך יפתח
וכל כולי שלך יפתח
אגע בך אך זאת הפעם
ושוב אדע את זה הטעם...
המתיקות הידועה
של האוויר בנשימתך...
עודי נושק את שיערך
עודי נזכר בילדותך...
הנה חולפות להן שנים,
סגורים לעד האלבומים...
בין הדפים קבורים
שירי חדווה משותקים
סיפורים על תאומים יפים
אשר בחטף... לנצח נפרדים...
בלילות ללא שינה
הכר על מיטתך ילדי
סופג בשקט ענותי
רואה אותי בכאבי
כי שוב יפתח הלכת לי...
השיר המתנגן מהרחוב..
אישה זרה המעלה באוב...
חושך ואור זרים,
מתערבבים מתנחשלים
בתוך המוח זרקורים
מתחלפים במרחקים
כבדים ריסי העיניים
מתקמטות במרירות
השפתיים...
דלות המילים המתות
זרות וקרות ודוקרות:
מת מלאכי מת מפקדי, אהובי , אבירי, ילד חיי ומשוש תקוותי.... יפתח
רעננים וכה צבעוניים
היו פרחי אהבתנו:
שזורים חוטי זהב דקים ואמיצים...
רדיד שיפון בהיר וריחני
הייתה גאוותי על היותך שלי...
לרגעים כמעט ולא זכרתי:
האם אחי הינך, ילדי?
... או נסיכי...?
ימים של שמש בהירים
שטופים בסילוני האושר,
עברו ביעף במרוצת חיינו
והמתיקו את הטעם של שנותינו...
כל שחר העירני מחויכת ומקווה
רק למענך..
כל בגד שעטפתי בו
גווי המחוטב – לכבודך היה...
כל רביד שעל ידי ענדתי -
לשאת חן בעיניך, נקנה...
עת סרקתי שערי מול המראה,
ניצבת חובק גופי מלא הבעה...
תמיד ידעת לומר המילה הנכונה
לחזק התודעה ולקיים ההבטחה..
זוגיות מושלמת כמו שהייתה לנו,
מלאת רוך ותשוקה מהיום שהכרנו,
האושר שנגוז... / לשרון
לא תימחה לנצח מלבי השבור
אשר בכבלי אהבתי הוא אסור...
בשלשלאות יגוני הבלתי נגמר,
בשביל החיים הנפתל והמר...
דמותך המיוחדת כל כך
עוד מפעמת בנפשי הבוכה אותך:
י פ ת ח
אביר חלומותי המנופצים
ומלך עלומי הנשברים....
אותיות שמך, יפתח
חרוטות על לוח ליבי
הסדוק והנמעך....
השבוי באהבתי אליך
ומסרב להינחם, יקירי הנצחי!
החגים בלעדיו נטולי שמחות,
הימים בלעדיו חולפים בלי תקוות...
עכורה החמה,אפורים העבים...
ציפרים נודדות, מזמורים עגומים...
ידידים אוהבים מחבקים ומסייעים...
אך אנחנו בלב מתים מגעגועים...
יפתח בננו היפה והקט,
הזמן הולך ופוחת לאט...
זכרון היותך בביתנו החם
חי ותוסס, שובב וחכם –
שובר את הלב הדווי, המועם....
היית ילד מיוחד במינו:
שתמיד התבלט בטוב ליבו,
ברצון לעזור מעבר לניתן,
לאהוב ולהעניק ולא לצפות
למתן...לעודד ולתמוך בכל
אדם ולהאמין בטוב שיש
בבן האדם...
החגים בלעדיו
כמה אתה חסר לנו עכשיו ולעולם
כמה רוצים לחבק אותך כולם !
בלתי נתפס מה שפה קרה לנו...
יפתח, אנו אומרים ,הישאר עימנו!
איפה אתה בננו יפתח?
למה עזבתנו בתוך המפח?
יפתח , את שמך נהגה בבכי...
יפתח, לנצח לא יפוג הנהי,
הבריות לתמיד יזכרו בחיבה
אותך יפתח אהוב השכינה:
י פ ת ח
זאת הסיבה שה' אותך לקח,
לשכון לצידו ליד כסא כבודו...
טהור ותמים כביום היוולדו
יפה ונעים הליכות שכמותו...
יפתח הילד הרך שמבני האדם
לוקח... והיה לקדוש/למלאך....
י פ ת ח.....
בנוף הררי ומסולע
ניבטים אלי פניך,
גונם בהיר, מואר...
ממעל "מזדקר" ירח מר...
שיער ראשך ילדי
נזר כתם-אופיר לדמותך...
יפה גופך, עוטה לבן
זרי דפנה קשוטים לך...
אתה אציל בנשמתך,
רואה, צופה בארצך
והיא כאם וכאישה
אומללת ונטושה...
היא חסרה אותך,
היא בודדה מאד
ואין היא מצפינה הסוד...
זועפת ביגונה
מתגודדים בניה
כוחה כשל במאבק,
סוערת בדמיה...
הומה ומרוגשת
אחרי המלחמה
עוד אין האם תופשת...
כי כה הרחקת לכת...
וכי אין ידה משגת
עוד לקרוא לך לגשת
להאיר הדרך בעלטת,
באשר האדמה רועדת...
אתה משוש חיי!
מאור ימי הנותרים,
מופיע אך בניגונים...
בנגוהות הכוכבים
בזמרת הנערים
בזהב שלכת כותרים...
באלפי האותיות
הנשפכות במלל
השממה...
באין לנו דממה...
אחרי המלחמה,
אחרי המלחמה...
בשעת רצון ובמזל-טוב הגיחו לעולם האחים,
קראנו להם: ירדן ו-יפתח - תאומים.
בבירת הצפון צהלות ושמחות:
קרובים ומכרים הביאו המינחות...
יפים ושובבים כמלאכים מתוקים
בגרו והבשילו לעיני האנשים.
"...בנים כל כך יפים ומוכשרים"
אמרו התושבים, אך אנו לב לא שמים :
רק מלמדים ומכוונים, מחנכים ודרוכים
אוהבים וגאים בהישגים של הבנים.
דומים אך שונים: ירדן – כמימיו הצלולים
והזכים של הנהר הקדוש שעל שמו נקרא,
הוא רציני ואחראי, מלא תובנה ותבונה,
יפה-תואר ונפש וכולו לב ונשמה,
לאחיו קשור בכל נימי נפשו ועוקב ברננה
אחר הצלחתו.
יפתח – כשופט המקראי בשעתו: איש צבא
מובהק, חדור אידיאלים ומוטיבציה, מנהיגות
טבעית, שואף לשלמות (וכמו יפתח הגלעדי
יש בו את מידת היושר והתמימות),
דאגן לחייליו ואוהב את עמו, גלוי-לב
ומעריץ ללא סייג את משפחתו אליה
הוא מסור בכל מאודו.
אכן יש סמליות בכל שם הניתן לרך הנולד,
אותה התאמה מופלאה נותנת אותותיה בבנים
בהמשך החיים...
ירדן, אתה חש לפתע איך איבדת את אחיך:
ליבך חש כאב חד כרצח, חלק ממך נחבט לנצח...
ניקטע גורל משותף של 21 שנות ברכה ותקוה...
ועתה הינך בן למשפחה אבלה...
קשה לך לראותנו נאנחים וגונחים
(משתדלים רק במסתרים, עד כאב...
לכלוא את הזעקות המרות האצורות
ועצורות בחזה...)
על אחיך יפתח המדהים...
אתה רק תומך ומנחם ונוהג בנו זהירות,
ותמיד בולטת בך מידת הצניעות :
כל-כך מנומס ומקסים את כל הסובבים,
וכמו את יפתח – גם אותך כולם אוהבים!
ירדן בננו הצעיר, הנינוח, כולנו זקוקים
עתה להמון כוח...
אנו מתבוננים בך ורואים אותו
אך הוא כה חסר
ולעד נבכה אותו : יפתח , היאך? , היאך? מלאך !
ירדן, ה' ישמור צעדיך בן יקיר שכמוך,
ה' יצליח דרכיך וישמור בריאותך !
אנו תמיד עוטפים אותך בהילה מאירה
של הבנה ודאגה, הן אתה הנחמה האחת אשר לנו נותרה...
שלך: הוריך החזקים אך שבורים....
תאומים / לירדן באהבה
קול שירתך עלה בחדרים...
היה זה ערב יום הכיפורים...
צלול ועמוק היה קולך
ואנו משתאים עמדנו ממולך...
האם היתה זאת שירה אלוהית
או אולי תפילה חג עילאית?...
השתפכו מנגינות העבר הרחוק
והלחן כה עגמומי ומתוק...
מנגד המו גלי-ים בשאונם
ולבתי הכנסת נהרו ברוב-עם
זקנים וטף, נשים ובנות
עוטים בגדי-חג וכיפות רקומות...
הר כרמל הסתחרר בתחושה
של קדושה...וקולך עדיין
הדהד ברמה...
חזרנו ברוחנו שנים רבות לאחור
לזמנים המאושרים של היופי והאור...
למזמורים אבודים מבית ההורים
לחגים בהם הלבשנו ילדינו הקטנים...
שיחזרנו ברגש סלסול החזנים
את ילדותנו התמימה,הרגשות הנבוכים...
הכל ניראה עתה רחוק ומיושן
כיין עתיק שטעמו מעודן...
קול שירתך, עוד מעט ונדם...
נחזור שוב לסתיו, לאורו המועם
נטה אוזן-קשבת לרוח מן הים...
נחבוק איש את רעהו, שבעי אכזבה...
נחפש בלהיטות את תחושת הקירבה...
אליך מלאך השכינה הפרטי שלנו
אליך יפתח הקדוש מכולנו....
זוהי העוצמה, זאת ההעלאה
של קולך המקסים,של המיית שירתך...
קול שירתך / יום הכיפורים התשס"ו
באורו הרך של נר השבת
ראיתיו בברור מישיר אלי מבט..
עיני מלאו דמעות שמחה
כי הנה אנשק את דמותו הנאווה...
פיו הצעיר שוחק אלי בתום
וגופי מצטמרר בקדושת היום...
"ברוך מקדש השבת"
אני לוחשת שלוש פעמים...
והנפש רוחשת, כולה מבקשת
בתחינה מקודשת: ילדי הנדיר,
ה' אותך אלי במהרה יחזיר
שמור וטהור וכתמיד
מלא אור, כמלאך החוזר
מהר המור: צח ומבהיק
חכם ומצחיק, נעים ומדהים
מוקף ידידים...
ניעורה נפשי המצפה
מטולטלת מחשבתי הצפופה,
הנה ירד כבר ערבי,
כמה מתמרמר גורלי:
חיי כבר אינם כשהיו
דומעים עצבי ...נחשפו...
רבים ידידי שנטשו,
הלכו חברי שחיבקו...
נותרת להבת הנר היחיד
לנצח אוהבת אותך, לתמיד !
מלך צעיר ונועז של חיי
שוב דוקרות הדמעות בעיני...
לא תחזור עוד אלי, אללי !...
אין נחמה לי, כהים כל חושי...
יפתח האשליות נמוגו
יפתח הערפילים נפוגו...
יפתח השבת כבר עברה...
יפתח תקוותי הקבורה...
נהמת הרוח בקלידי הסולם..
קולי הצלול התעבה וניצרם...
אבדו השמחות, חלפו לעולם ...
עזב יקירי ... היגון לא יתם !....
שלהבת נר השבת