הספדים / 2019

אזכרה 13 שנה 26.7.19.jpg

ירדן שרייר

יפתח היקר, 

מתלבט כרגיל אם לכתוב, מה זה יעזור, מה זה ייתן. אבל השנה 13 שנים עברו, כמתבקש מחזיר אותי לבר המצווה שהיתה לנו,אי שם בשנות התשעים. עמדנו ודיברנו כמו שני ילדים שחושבים שהתבגרו. מספרים לקהל איך גדלנו וכמה אחראים נהיה, נשמור על ההורים, נהיה תלמידים טובים. משם חטיבת ביניים ,תיכון והופ אנחנו בצבא. 

רק שמונה שנים אחרי אותה בר מצווה, שהטחנו שנגדל ונשמור על כולם ועלינו, נתבגר ונהפוך לגדולים, פתאום אתה כבר לא איתנו. יצאת למלחמה ששינתה את הציבור הישראלי, נקטפת בעודך בן כמעט 22. אז, לפני 13 שנה, זה נראה כמו העתיד.

כן,לכולנו העולם השתנה באותו יום, בלי יכולת להחזיר לאחור ולעצור,לומר תנו רק עוד דקה איתך,כי לא הספקתי לחבק-להיפרד-להגיד  פה זה נגמר, תודה לך על מה שהיית.

לפעמים אני מנסה להגיד לך בחכמה של בדיעבד,לרמוז לך, בוא תעבור את הצבא, תראה יש עוד הרבה אחרי כן, טיול, משפחה, עבודה,אל תעצור בצבא. אתה רק בן 21. זה נקטע בבת אחת,ואנחנו נשארנו פצועים.


הפצע שלעולם לא יגליד, רק 13 שנה אחרי, עוד קיים ומזכיר לי שהחיים לא יכולים להיות מושלמים. נכון, כבר פחות בוכים,קשה להיזכר, מנסים לאחוז בזיכרונות,אבל החיים מושכים קדימה ורק הזמן והזיכרון, מחברים  אותנו לעבר , שאתה היית בזמן הווה.


אח יקר, "אחי", המילה השגורה בחברה נפוצה וכל פעם שאני שומע אותה , משהו בלב נצבט ואומר, אחי שלי שם למעלה, הלוואי והיה איתי. 


ושוב, 13 שנה אחרי, אנחנו עומדים פה, עם חברים מאז וחברים מהיום, משפחה, אחייניותיך ואחיינך שהיית נהנה מהם כל כך ולא רק דרך התמונות, ואתה עודך בן רק כמעט 22.

איכשהו, תמיד תישאר צעיר,מצחיק, יפה, שובב, אוהב ואהוב כמו שהיית אז.

אסנת (גיסה)

 26.7.2019

ירדן ואני הכרנו קצת אחרי שהלכת.

הכל היה טרי. לפני רגע היית כאן.

המדים היו תלוים בחדר, על דלת הארון. שטר של 20 שקלים נותר בכיס החולצה. הבגדים מסודרים במדפים. אפשר היה לחשוב שהלכת לכמה ימים ותכף תשוב. 

כאשר באנו לחיפה ושכחנו להביא חולצת פיג'מה, היינו שואלים אחת מהארון בחדר שלך. 

ארגז החפצים שלך, שהביאו נציגי הצבא אחרי שהלכת - היה זרוק באמצע החדר. במשך שנים.

השנים חלפו ביעף והכאב גילה פנים רבות. כל שנה, עטה האובדן ארשת פנים חדשה. מפתיעה. לא ידעתי שמשהו כל כך אמורפי יכול לכווץ את הגוף באופן כה מוחשי.

והתאום כל כך חסר והתהום כל כך עמוקה.

אנחנו צומחים יחד. אחד ליד השני. מתבגרים. פעם הייתי מייחלת להקל על הכאב ולו במקצת. היום אני מבינה שזה לא אפשרי.

הפכנו להורים.

עמי הלך. הכאב עליך כיווץ לו את הלב. עד שנדם.

ואנחנו כבר הורים לשניים.

תמרי כבר מבינה מספיק כדי להקשות בשאלות ולדרוש תשובות. איך נפלת. מה היה ביום ההוא. ממה הקת של הרובה שלך - שמונח באמצע הסלון - התעקמה. ומה יכול לקרות לאבא.

לפעמים אני מפנה אותה לירדן. לפעמים עונה בעצמי. מייפה לה את הדברים. מנסה לתווך את האובדן באמצעות כל מיני אתוסים. מילים על הקרבה וציונות. כמו מרק אינסטנט מאבקה להכנה מהירה.

אך השנים חולפות, וככל ששורשי הכאב מעמיקים עמוק יותר תחת האדמה עליה אנחנו חיים, גם אני כבר לא מאמינה לניסיונות התיווך שלי. 

בכל שנה, במוצאי יום הזכרון/ערב יום העצמאות, נכנסים למיטה מותשים וברקע קולות רועמים של זיקוקים וצהלות שמחה. ובכל שנה - אנחנו שואלים - על מי, על מה, ואיך בכלל אפשר להנות מהזיקוקים האלה?

השנים חולפות וככל שהכאב וההחמצה נעשים נוכחים יותר בין קירות החדר, כך משתרשת אצלי ההבנה שאין - ערך - בעולם - ששווה להקריב חיים בשבילו. אין כזו - פיסת אדמה - אשר שווה את האין הזה. ילדים צריכים לחיות.

ומדמיינת את הילדים שלך. בטח בנות. רק בנות. הן משתוללות עם הבנות שלנו באוהל שהקמנו להם בטיול של סוף שבוע בנגב. ירדן - ברצינות יתרה -  מקושש עצים למדורה. ואתה משתולל, משגע אותו. נתלה על כתפיו בחיבוק חם. ירדן באלגנטיות מופנמת מוריד את הידיים שלך...

אבל אין. לא יהיה. תסריט שיוותר לנצח במחוזות הדמיון. 

במציאות - הגרון חנוק. ויש החמצה. ואתה בלב שלי כל הזמן. 

נגמר

עידן עמדי 
מילים ולחן: עידן עמדי
אני יושב עכשיו קרוב אל השמיים, 
מנסה למצוא תשובות לשאלה, 
על הדרך גם חולץ ת'נעליים 
חיילים עכשיו עוזבים ת'מרכבה... 
כן אני יושב שם, חושב 
קצת עלייך, להכאיב מעט ללב, 
את המשפט הבא את בטח מכירה, 
יום-יומיים אני בא בחזרה.. 

נגמר..נגמר.. 
נגמר? 

ובדרך כשיצאנו אל הבית, 
אז עצרנו בפלאפל בפינה 
ואנשים שם הסתכלו מחאו כפיים, 
"הגיבורים שלנו" אמרו באהבה.. 
ואני עומד שם מסתתר, 
קצת גדול עלי להיות זה ששומר 
ובין ביס לביס עולה בי מחשבה, 
לעזאזל כמה גיבורים יש במדינה.. 

נגמר..נגמר.. 
נגמר? 

ומאז אפשר למנות כמעט שנתיים 
והיום אני עסוק בהשלמה, 
בעוד רגע כבר אשמע את הכפיים 
ואז אצעק בכל כוחי מהבמה.. 
ואם שומעים אם מקשיבים, 
עוד אפשר למצוא כאב בין המילים 
ומבטיח לא אכתוב על זה יותר, 
רק בפעם הבאה שאשבר.. 

נגמר..נגמר.. 
נגמר? 

יש מדינה אחת על יד ירושלים, 
שם עדיין משתוללת מלחמה, 
כי אנשים שם מאבדים את העיניים, 
לא מחכים לגיבורים באף פינה.. 

נגמר. נגמר. 
נגמר.  
כתב והלחין עידן עמדי
יפתחי
היום ממש בשעה הזו לפני 13 שנים עוד היית בעולם שלנו, תוך חמש וחצי שעות עברת לעולם הבא. 
אתה הלכת - אנחנו נשארנו
עם חור בלב 
שום דבר שבעולם לא יחזיר אותך אלינו
שום דבר שבעולם לא ירכך את הכאב
הנחמה היחידה  - שנלחמת בקרב ונפלת על הגנת המדינה שיקרה לליבנו נורא.
אתה חקוק על לוח ליבי וגם על זרוע יד  ימיני ונמצא בראשי כל הזמן
מתגעגעת אליך נורא

יונת סער (אחות)