20.7.18

צריך לתת הכל… אם אתה אוהב אז עד הסוף, אם אתה חבר אז עד הסוף, ואם אתה בצבא בקרבי אז אתה עד הסוף שם ונותן הכל… זה מה שנקרא במילים גבוהות, אני לא יודע אם אתה תאהב את זה- מסירות נפש- וזה בא לומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה! והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה מידי פעם, אלא כל הזמן מידי יום ביומו, דקה דקה."
את המילים האלה כתב אלירז פרץ ז"ל.

כזה היה יפתח. אם לתת אז את הכל.
בחלומות הכי רעים אני בטוחה שיפתח לא חשב על לתת את חייו,ולסיימם בגיל כ"כ צעיר, חודשיים לפני גיל 22.  למרות שכשכינס את חייליו לפני הכניסה ללבנון, סיפרו לנו שאמר "שאם עלי למות בלבנון אני גאה למות לצדכם".... נתינה היא כנראה ב DNA של כולנו, של כל משפחת שרייר, דברים שינקנו מאבא ומאמא ושעוברים לדור הבא.
לתת לזולת, לחברה ולא רק לעשות לביתנו.

יפתחי,
היום ממש לפני 12 שנה, עוד היית מהלך ביננו, נושם את החמצן כמו כולנו.
ב 21.7 נכנסתם כל הפלוגה לראשונה ללבנון, התמקמתם בבית המח"ט ושם לאחר 5 ימי לחימה בזמן שהיית עם חייליך בתצפית על גג בניין המח"ט, חטפתם טיל שממנו אתה נהרגת על המקום ושאר חיילך נפצעו ונפגעו.

26.7. השנה יחול ביום חמישי, נהרגת בשעות אחה"צ. טיל גדע את תחילת מסע חייך, כ"כ צעיר נשארת, מלא חלומות ושאיפות.
החור והחלל שהשארת אצל כולנו הוא בור ללא תחתית, פצע שותת דם, דם שממשיך לזרום גם בימים מאושרים יפים וטובים וגם בכאלה שפחות.
גם כשמטילים בארץ וגם בחו"ל.
אתה נעלמת, ואני כאן ממשיכה בחיים שרק הייתי רוצה קצת אבל ממש קצת שתציץ לתוכם, תהיה חלק מהם, תבוא לבקר, לישון לאכול לצחוק וגם קצת לעצבן.
מדמיינת אותך עם כמה ילדים קטנים, אישה שאתה אוהב ומוקף בחבריך הוותיקים.

אין- לא היה ולא יהיה. אתה מת. נפלת על הגנת המולדת. אתה גיבור מלחמה. אתה הגיבור שלי. אתה אחי הקטן והאהוב ששום זמן שיעבור לא יצליח לסגור לי את החור בלב.
אין צדק בעולם ואין שוויון
אני הכי מתגעגעת אליך בעולם,
אוהבת אותך הכי בעולם
יונת