יונת סער (אחות)
29.7.16
לפני 10 שנים החיים של כולנו התהפכו
לפני 10 שנים נוצר לי חור שחשבתי שהוא גדול.
היום, אחרי 10 שנים – החור גדל פי 10.
עברנו טראומה ששום טיפול, שום עזרה לא תחזיר את השפיות ואת החוסר.
רק חזרתו של יפתח לכאן, לעולם הזה ולא לעולם הבא תצליח להחזיר אותנו למסלול החיים הרגיל. ומכיוון שזה לא באמת יקרה במציאות החיים שלי נחלקים לחיים הרגילים – השמחים, המאושרים של בית, עסק, משפחה, חברים, טיולים וכל השאר ולחלק השני של האין החוסר העצב החור שרק גדל וגדל.
למדתי לנתב בין שני מסלולי החיים ב 10 השנים האחרונות.
החיים של כולנו ממשיכים ושלך יפתחיל'ה נעצרו לחלוטין.
כאן בדממת האלחוט של בית הקברות הכול נעצר, שקט, נעים, ירוק ואפילו נעים בשעות אחה"צ הקייציות.
הגעת לזמן מאוד קצר לעולם הזה, נגעת בהרבה אנשים, נכנסת להם ללב, יצאת לשליחות מטעם המדינה שממנה לא חזרת.
אתה באמת חייל גיבור, במותך ציוות לכולנו את החיים.
תנוח על משכבך בשלום אח קטן ואהוב שלי.
יונת סער (אחות)
בקיץ האחרון ציינו 10 שנים למלחמת לבנון השנייה. במלחמת לבנון השנייה נהרגו 121 חיילים וקצינים, כמו שנהוג לומר "מלח הארץ". אלוהים באמת לוקח אליו את הטובים ביותר-
צעירים, חסונים, מלאי מוטיבציה ורוח לחימה שבגופם הגנו על הארץ.
יש בי קולות רבים - אני שייכת לדור שגדל על המשפט של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו..." לאורך השנים כשגדלתי והתפכחתי והבנתי שההפך הוא הנכון, טוב לחיות בעד ארצנו.
עם זאת, אני גם מבינה את המציאות שבה אנו חיים, את שכיננו שסובבים אותנו ומבינה שמשהו צריך לשלם על כך בחייו על מנת שנוכל, אנחנו לחיות בשלום שמחה ואהבה בארץ ישראל.
הרבה נכתב על המלחמה, החל מדרך קבלת החלטות, וועדות חקירה שקמו ועוד...אבל התוצאות בשטח עד היום, עשר שנים אחרי מדברות בעד עצמן.
התושבים ביישובי הצפון חיים בשקט ובבטחה בלי לחשוש, והילדים גדלים ללא פחד.
המחיר יקר, יקר מאוד, כל מי שיושב הערב כאן מבין כי בדם בן משפחתינו שילמנו על מנת לחיות בבטחה בארץ שלנו.
הדרך של יפתח להתנדב לחטיבת הצנחנים החלה להתגבש במסע לפולין בתיכון, עת ביקר במחנה ההשמדה אושוויץ, שם הורי אימי שרדו את התופת.
אז גמלה החלטה בליבו כי הניצחון הקטן שלו יהיה בכך שיתנדב לצנחנים.
השירות בצנחנים סימל עבורו - שירות קרבי, שטמונה בו שליחות והתפתחות אישית. ערכים שבהמשך הביאו גם להחלטתו לצאת לקורס הקצינים
רגע לפני הכניסה לשטח האויב יפתח לקח פסק זמן, כינס את חייליו ושוחח על המלחמה, על ציונות ועל הקרבה- "המלחמה תהיה קשה (הוא אמר), המראות גם כן, אך אנו צודקים במשימתנו, אנו מגנים על המדינה, הבית והמשפחות. אם עלי למות למען המדינה אני גאה למות לצידכם".
יפתח , אחי היה צעיר ממני ב 10 שנים, הייתי לו כמו "אמא".
ב 26.7.06, בערב, הודיע לי אבא בשיחת טלפון בלתי נשכחת שיפתח נהרג. זה היה הרגע הקשה בחיי.
יפה שרייר (אמא)
פעם לפני 10 שנים, היינו משפחה מאושרת, החיים היו יפים... אבא ואני היינו גאים בך ובשלושת אחיך. מאז שנהרגת במלחמת לבנון השנייה, חיי השתנו - חיי כולנו.
אבא במשך שנים מאז האירוע ועד שנפטר לאחרונה ממחלת הסרטן, פעל רבות והקדיש את כל מרצו ותעצומות ליבו בכדי לפגוש חיילים ולספר עליך, לעודד לשירות משמעותי. תמיד אמר שהמפגשים הללו מחזקים אותו, אך גופו ורוחו נחלשו מצער.
אחיך התאום ירדן, השכיל להגדיר את אובדנך – מתאומות לתהומות.
ואני... הבכי והעצב נמשכים ולא מרפים, הזיכרון התמידי שלך טמון בי בבהירות רבה, אני מחפשת אותך סביבי כל הזמן, רוצה שוב לחוש את המגע שלך, לחבק ונשנק אותך.
מה עוד אמא צריכה ???
הטרגדיה שפקדה אותנו בלתי נתפסת ובלתי מובנת, האם אוכל אי פעם להתאושש קמעה ?
יודעת ומבינה כי המצב לא יחזור להיות כפי שהיה, אבל הלב... מסרב לקבל.
הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן לאחור, לימים שלפני נפילתך.
ימים יפים של ילד מקסים ומצחיק, ילד טוב מהכרמל, מדריך בתנועת הצופים, תלמיד מצטיין וחבר אהוב, אח ובן למופת. כך חינכנו אותך וכך הפכת להיות: לוחם, מנהיג וקצין למופת.
לשמחתי יש לי את ילדי ונכדי שהם מקור האור שלי היום, הנחמה בחיי, נוכחותם מעניקה לי כוח ורצון להמשיך הלאה.
לצערי השכול הוא מנת חלקנו, ויחד עם זאת – כל עם ישראל ערבים זה לזה. גורל אחד משותף לכולנו, בבחירתנו בחיים בארץ הזו.