הספדים / 2009

שרון שליט (בת הזוג)

יפתחי.

 

אתה כל כך חסר לי.

 

חלפו 3 שנים ועדיין כשכל צנחן או ילד בתלבושת של הצופים עובד לידי, הלב שלי מחסיר פעימה וכואב. כל כך כואב.

 

השנה טיילתי בעולם במשך 7 חודשים ב-7 מדינות שונות, נדוש להגיד שהיית איתי בכל מקום.

אבל בחיי שהיית.

מוזר שהרגשתי אותך בקצה השני של העולם יותר ממה שאני מרגישה בבית שלי או בבית שלך.

הרגשתי שאתה פשוט נוכח ונמצא שם ביחד איתי.

באיזשהו שלב נגמרות המילים, כבר אין מה לחדש או להגיד יותר, רק הכאב נשאר צרוב בגעגוע, בתחושת הפספוס וההחמצה.

על מה שהיה יכול להיות ועל מה שלא יהיה, על המילים האחרונות והמפגשים האחרונים שחוזרים לי במוח שוב ושוב.

אנשים אומרים שהזמן עושה את שלו, אז נכון- דברים נעשים קהים יותר, פחות זוכרים ופחות מגישים, אבל נכנסים למציאות הזויה שמרגישה כאילו הייתה שם תמיד, ואת מה שהזמן מנסה להשכיח מנסים בכוח לזכור.

אתה נמצא איתי כל הזמן ולובש צורות שונות של עצב וגעגוע, זיכרון ושמחה ברגעים שהיו, אהבה וגאווה בך, כעס ותחושת נקמה, וגם בצורה פיזית אתה נמצא איתי- בלב, לפעמים לוחץ עד שכואב ולפעמים מרפה.

 

אני מקווה שאתה נמצא פה היום שומע ומבין כמה שאתה חשוב לכל כך הרבה אנשים, כמה שהצלחת לגעת בכל אחד ואחד- הלכת, אבל כל כך נשארת.

 

אוהבת אותך.

 שרון