הספדים / 2008

עמי שרייר (אבא)

בן אהוב ויקר, וככול שעובר הזמן.

הגעגוע פשוט בלתי נסבל.

ועל הכאב עוד לא דיברתי

לחץ הדם עולה ויורד כמו המצב רוח,

והכדורים הם מצב שבשגרה.

תיק כבד קבלתי ואין בכוחי לשאת אותו,מה לעשות בן יקר???

הדבר מקל עלי שאני מדבר עליך מספר את סיפור הקצר של חייך,אכן הכרתיך כקצין לאחר נפילתך מלקט של סיפורים מחבריך,מהורים של חייליך, ומחיילים ששרתו עמך. הגעתי לשרות מילואים בגדוד בו שרתת במוצב נורית שם פגשתי חייל ששאל למעשי, אמרתי לו שאני אבא שלך, אורו עיניו והוא אמר: "יפתח היה מפקד שלי", ביקשתי שיספר לי עליך,הוא חשב, חשב, חשב וסיפר על חייל אחר שלך, שהיה גבולי מבחינה מוטורית ועל כך שלא ברור איך הוא הגיע לצנחנים, אך ברור השוא עבר את הגיבוש, וביקש להיות לוחם, כנגד כל הסיכויים. ומזלו שנפל במחלקה שלך ואתה האמנת בו ונתת לו צ'אנס.

אתה שהיית אוהב אדם נתת לחייל סיכוי, לא עשית הנחות בשום מצב, הוא עבר מסע של 15, 30, 45-60-ו-90 ק"מ וקיבל את הכומתה המיוחלת. בשלב של הצניחה צה"ל לא נתן לו לצנוח בגלל המוגבלויות הגופניות שלו, אך על מגרש המסדרים כשחילקו לפלוגה את כנפיי הצניחה, קבל גם הוא כנפיים על אף שלא צנח.

ואז שיתף אותי החייל ואמר כי הוא לא מבין כיצד מ"מ ומפקד של טירונים קורע ברך לפני טירון שהיה לו קשה להתכופף ועוזר לו לשרוך את נעליו.

זוהי גדולה שאין ממנה. אני מאוד מאוד גאה בך, בן אהוב.

היית ילד של נתינה ילד של אהבה מלח הארץ.

שנינו יודעים שקשה לאימא, לי, ליריב, לאפרת ליונת ולגיא וביחוד לירדן הפרידה ממך, אלה כבר מבינה כרמל מצביעה על תמונתך ואומרת תח גם ליהיא וסתו עדין לא מבינות את גודל האסון, לשרון חברתך שלא תשכח אותך לעולם יש חבר ואנו מקבלים אותו למשפחה אני יודע שהיית רוצה שכך יהיה.

ואני נמצא עמך יום יום כאן, ועכשיו, מספר לך את כל מה שעובר עלי, אך אני גם רוצה לשתף את מי שבא לכבד את זכרך, לספר להם שידעו ולא ישכחו אותך.

אני רוצה לספר לך שכל הזמן שיש באפי אוויר אתה לא תהיה גוש וחלקה בבית העלמין כל אחד ידע על המורשת הקטנה שהשארת מאחוריך, לא היית דמות מיתולוגית עם סכין בין השניים, אך היית דמות חינוכית שכל אחד יכול לקחת ממך משהו ולשפר את אהבת האדם, הערכיות, ואהבת ישראל. וזה מה שחסר למדינה כיום.

אני עובר בין יחידות צה"ל, בין בתי ספר,ומספר על מי שהיית מבלי ליפות דבר, מספר על חברך הטוב ביותר אילן גבאי ז"ל שעברתם כברת דרך במסלול בצנחנים, ונפלתם ביחד,

אני רוצה לספר לך שגם המח"ט היוצא חגי מורדכי, וגם המח"ט הנכנס מצטטים דברים שאמרת ושכתבו עליך.

אני רוצה לספר על יום הזיכרון ויום העצמאות האחרון שגם בלונדון, וגם בניו יורק הזכירו את פועלך על כך שביום ירושלים נתנו לאמא ולי את כבוד להדליק משואה לזכר הנופלים בגבעת התחמושת שבו היית מפקד המשמר בשנת ה-39 לשחרור העיר,וחודשים אחרי כן נפלת, בטקס השתתפו מכובדים רבים. משמר הכבוד היה מחיילי פלוגת "יפתח" שנקראה על שמך, כמו כן המ"פ ישי, מ"פ הפלוגה הדליק משואה לזכר הנופלים. בדברי הנואמים הזכירו לא פעם את שמך.

אני רוצה לספר לך על המסע שלי לפולין עם משלחת של מ"פ ומגדים של צה"ל מלח הארץ הזו, אתה, סבתא אלה, וסבא הרשי ז"ל הייתם יחד איתי על רגע ורגע. על הכניסה למחנות ההשמדה עם מדי צה"ל עם דגלי ישראל הרגשתי גאווה שאין למעלה ממנה.

שם הבנתי את החלטתך להתנדב ליחידה מובחרת, יפתח שלי יקר שלי הכאב הוא עצום על אובדנך, אך שם למדתי כמוך שמליון וחצי ילדים הלכו למשרפות ללא נשק ביד וולא ממשלה שתגן עליהם, ואתה הלכת להגן עלינו עם נשק ביד ובמדינה חופשית ודמוקרטית

אני רוצה לספר לך על הקשר המיוחד שנוצר עם משפחות הבינישים, והחיילים, שמחבקות ומצלצלות כל יום ששי לומר שבת שלום, כעת אני מבין את הקשר המיוחד שהיה לך עם חבורת לוחמים אלו, אנשים איכותיים מלח הארץ הזו.

יפתחי לה בימים טרופים אלו שכל שנוער משתמט משרות למדינה ויש הורים שמתערבים בכל מיני נושאים

שגורמים לפעמיים לנזק בלתי הפיך למורל של העם שנמצע בסכנה ברצוני להקריא את צוואתו של פנחס רוטנברג שנכתב לפני 67 שנים וכך הוא כותב:

 

"פילוג עמנו לכתות, עדות ומפלגות, היה תמיד בעוכרנו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי הפחת, ואם לא תחדל –תחריבנו.

לכן בקשתי וצוואתי לישוב ולנוער הגדל בתוכו,לזכור תמיד שלא יהודיים של כתה או מפלגה זו או אחרת נרדפים ונדרסים,כי אם עם ישראל בכללו.

בין אם נרצה ובין אם לא נרצה אחים לצרה אנחנו נבינה זאת ונהיה אחים לחיים וליצירה, לפעולה ולבנין.

הנוער שלנו -תקוות עתידנו.בחינוכו העברי הנכון –בטחון קיומנו.

עקרוני חינוכו הנכון הם: שורשיות בינה ודעת, אחדות ואחווה רצינות ונאמנות".

 

אני בטוח יפתח שזה גם מה שאתה היית מאמין בו.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

שרון שליט (בת הזוג)

יפתחי.

השנה האחרונה הייתה עמוסה עבורי, עמוסה בדברים שתכננו לעשות ולעבור ביחד: עליתי בדרגה, השתחררתי, עשיתי פסיכומטרי ובעוד כמה חודשים אני אטוס גם לטיול הגדול.

אבל מה שהכי כאב היה לחגוג יום הולדת 22 ולעקוף אותך בגיל.

בזמן שעבר למדתי איך לחיות איתך ולצידך.

אתה ממלא אותי, זורם בעורקי בדרך קבע ומציף אותי בכל פעם מחדש.

עברו כבר שנתיים אבל מברשת השינים שלך עדיין צמודה לשלי, והטבעת שקנית לי לא יורדת ממני ונראה כי תישאר שם לתמיד.

כשאנשים רואים את התמונות שלך סובבות אותי בחדר, במשרד או על מחזיק המפתחות הם שואלים אותי אם זה לא קשה לי לראות אותך כל הזמן, הם לא מבינים שאתה נמצא שם בכל רגע, בכל דקה- עובר איתי כל צעד וחווה איתי את חיי.

אני לא צריכה שום תמונה או אדם ש"יזכירו" לי אותך, אתה הרי כבר חלק ממני.

בגלל שלהיזכר בכל פעם בחוויות המשותפות, ברגעים המרגשים והמצחיקים ובדברים שאמרנו אחד לשניה זה כ"כ קשה- אז אני נזכרת פחות, כך מדי פעם עושה לעצמי מעין בוחן פתע כדי לראות שאני שולטת בחומר וממשיכה הלאה.

זה כ"כ כואב, כ"כ כואב להתגעגע- להתגעגע בלי סוף, זה הרי לא להתגעגע למישהו שנמצא בנסיעה ארוכה שידוע שבסוף הוא יחזור וזה יגמר בפגישה ובחיבוק. זה להתגעגע בלי גבול, להתגעגע עד כדי כאב פיזי, עד דמעה שזולגת בלי שום הכנה מראש ואחריה עוד הרבה.

כמו הגעגועים אלייך, גם האהבה שלי אלייך לא פחתה, רק לפעמים אני מרגישה שאני מכירה אותך פחות, אז אני ממהרת לזמן אותך אלי לשיחה קצרה, ללבן את העיניינים ולפרוק את מה שעובר ביומיום.

מפחיד אותי לחשוב על הרגע שבו לא יציגו אותי בתור "החברה של יפתח", שהקשר עם המשפחה שלך ייעלם או שמישהו ינסה לשכנע שאני צריכה להמשיך בחיים כי אני צעירה והרי "כל החיים לפני".

אני ממשיכה בחיים, איתך, לפעמים מבקשת שתקל את הכאב ולפעמים לוקחת אותך איתי בנתיבי חיי.

אוהבת,

שלך,

שרון.

יונת סער (אחות)

25/6 - אני כותבת את ההספד שלך, זה יום השנה הלועזי לנפילתו של חנן ברק, שהיה צוער וחבר שלך בקורס הקצינים. אני לא יכולה לנתק את הקרבה והקשר בין המשפחות, ביננו האחיות ובינך לחנן. זה מצמרר לחשוב ש 3 חברים שלך מאותו קורס קצינים נהרגו בחודש אחד (חנן, אתה, עמיחי מרחביה ואילן גבאי חברך הטוב מתחילת המסלול והשירות).

יפתיח,

השנה הייתה שנת הכעס, מאוד כעסתי; עליך, על אולמרט,הממשלה , המדינה, האזרחים, משפחה, חברים על כל העולם וגם עלי.

למה ? למה נהרגת ? למה פרצה המלחמה ולמה בכלל צריך מלחמה ? למה בחרת ללכת ובעצם ידעת שאם מישהו ימות זה יהיה קודם כל אתה.

אני כועסת כי ברגעים הכי משמחים מאז שנהרגת הם הפכו להיות הרגעים הכי עצובים שלי.

כשנסענו ליום הולדת של גיא במועדון בת"א, נסענו ברכב גיא ירדן ,אסנת, אני וגם אתה היית איתנו, אבל בתוך תמונת פספורט תלויה על המראה באוטו של ההורים. שתינו, עישנו השתכרנו ונהננו מכל רגע, אבל כעסתי כי אתה לא היית איתנו. אני יודעת שגם אתה היית משתכר, רוקד, מקיא, קם עם כאב ראש אבל עם חיוך כזה שלא יורד עוד יומיים מהפרצוף ומספר לכולם באיזה מסיבה מגניבה היית, כמה חתיכות ראית ואיזה גיס מגניב יש לך.

המחשבה והידיעה שהיינו יכולים לטייל ביחד, לצאת ולבלות, לעזור ולתמוך ועוד מיליון דברים אחרים שלא יקרו די מכעיסה עד שנהרגת וקצת לפני, אתה היית אחי הקטן ואני הגדולה יותר, ודווקא שהפרש הגילאים כבר לא משחק תפקיד נהרגת לי.

הרבה דברים טובים קרו בשנתיים מאז שנהרגת, אני כועסת שאתה לא חלק מהם, ואני לא יכולה לחלוק איתך את אותם רגעים, כמו הגדילה של כרמל ואלה, על כך שגיא שינה מקום עבודה, אני פתחתי עסק חדש, נסעתי לא מעט לחו"ל, ועוד ועוד. זה מכעיס ועצוב שהשנה עוד אסון תאומים גדול נפל על המשפחה, ועמרי גילור אחיו התיאום של אוהד לא איתנו.

יפתיח – אני כועסת, זה בטח יעבור מתי שהוא, אני רק מקווה שאתה לא כועס על אף אחד מאיתנו, שטוב לך, שקט לך ורגוע, שאתה שלם עם עצמך והבחירות שעשית, כי אם יום אחד אני אדע שלא כך הם הדברים אז אני באמת לא אפסיק לכעוס.

אני מאוד אוהבת אותך אח קטן ומתוק תמשיך להשגיח עלי ועלינו מלמעלה, אתה בלבי כל רגע.